דרכה של סליחה ביחסים הדדיים, בקשר בינדורי, בטיפול בזיקנה ובחוויות אישיות ומשפחתיות
מאת: תום עיבל, רכז אקדמי במכון הרצג לחקר ההזדקנות והזיקנה, אוניברסיטת תל-אביב
התפרסם לראשונה במגזין "הגיל החדש" של האגף לייעוץ לקשיש – ביטוח לאומי, גיליון 22, נובמבר 2016

 

שתי "החברות הקרובות", הסליחה והחרטה, צצות ועולות שוב ושוב בהיבטים שונים ומגוונים הקשורים לעולם הזיקנה וההזדקנות. השנים שעוברות ותהליך ההזדקנות הטבעי מייצרים מצבים שגורמים לאנשים לעסוק בכך. במאמר זה אתייחס לנושא הסליחה והחרטה הן מזוית אישית פרטית, והן מזוית מקצועית כללית.

 

מזוית אישית

אני בן 33 ומחזיק בתואר ראשון בפסיכולוגיה ממכללת עמק יזרעאל, ובתואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית מאוניברסיטת ת"א. עד כאן מדובר במידע שקל לעיכול. העסק מסתבך כשהסובבים אותי שומעים על מקום עבודתי. זה גם הרגע שבו הגבות מורמות והשאלות מגיעות. איך יכול להיות שבחור צעיר (יחסית) כמוני, בוחר מבחירה חופשית לעבוד במכון לחקר הזיקנה? כאן זה השלב שגם עולה איזו ציפייה סמויה שאבקש סליחה על בחירה מקצועית מאוד לא שגרתית במחוזותינו. אז זהו – שאין בכוונתי לעשות כן, נהפוך הוא, כול בעלי התהיות הם אלה שצריכים לבקש סליחה ופעמיים. האחת סליחה אישית כלפיי על כי פיקפקו בבחירתי, והשניה – סליחה כללית כלפי כולי עלמא על שבתגובותיהם אלה הם משרישים ומנציחים את ההתייחסות השלילית לתחום ועל כך שחב'רה צעירים מדירים את רגליהם מעולם תוכן עשיר וסופר רלוונטי לחיים של כולנו למען חיים בחברה ערכית ומכבדת.

על עצמי לדבר ידעתי – לא מוזר לי כלל לעסוק בתחום הזיקנה וכמובן שאיני חש צורך להתנצל על כך. כידוע, האדם מתחיל להזדקן כבר בגיל 30, אבל למעשה, בשל החד פעמיות של חיינו, אנחנו מתחילים להזדקן כבר מרגע לידתנו. אני מאמין גדול מאוד בתכנון לטווח ארוך, כנראה גם בגלל השורשים הייקים שלי, ומבחינתי תכנון הזיקנה מתחיל כבר עכשיו. התארכות תוחלת החיים מחייבת את כולנו לחשב מסלול מחדש לעבר זיקנה מוצלחת, וגם את הצעירים שביננו. הגישה הנוהגת של לחיות את הרגע, ולהתמקד בכאן ועכשיו, תוך כדי התעלמות ממחשבות על הזיקנה, מתחילה לפנות את דרכה לזו לאחותה הבוגרת.

ואני? את כל חיי ביליתי בסביבת אנשים מבוגרים. סבי וסבתי מצד אמי היו בערך בני 50 ו-45 (בהתאמה) כשנולדתי. סבי מצד אבי היה בן 60. כולם גרו בחיפה, עיר הולדתי, ובילדותי ספגתי לתוך אישיותי את השפעות הסביבה הביתית שלי: את אורך הרוח של הזקנים, הסבלנות וקצב החיים הרגוע. אלה נראו לי, אז וגם היום, טבעיים והגיוניים.

 

מזוית מקצועית: סליחה שאנו מפספסים את החכם ובעל הניסיון

אני חש שהיחס של הצעירים לזקנים הוא בלתי הוגן, וברוח הגיליון הזה, אני מאמין שעליהם לשנות את דרכיהם. אני סבור שהעמדות הסטריאוטיפיות כלפי זיקנה חוסמות את הצעירים מלראות את תכונותיהם הטובות של הזקנים, ואת שיתופי הפעולה שעשויים להתקיים עמם. אני חושב שאנחנו הצעירים חוטאים בחטא היוהרה. במקום לבקש עזרה מהזקנים ובעלי הניסיון, אנו מעדיפים לעשות את הדברים בעצמנו. אנו בוחרים להתמקד בתכונות השליליות של הזיקנה, למשל, יכולת טכנולוגית אולי חלשה יותר, במקום להתמקד בתכונות החיוביות שלה, כמו ניסיון, סבלנות ואיפוק. אנו מקדשים את החדשני והמהיר, וכך מפספסים את החכם ובעל הניסיון. לדעתי, שיתוף הפעולה בין הצעירים לזקנים צריך לבוא מתוך הכרה בחסרונות שני הצדדים: הצעירים צריכים לדעת לבקש עזרה מבעלי הניסיון, והזקנים צריכים לדעת לקבל את חוסר השלמות של הזיקנה. על רקע מגמת הזדקנות האוכלוסייה, טבעי שנהיה עדים לשיתוף פעולה הולך וגובר בין זקנים לצעירים בשנים הקרובות – בתקווה שתהליך זה אף יוביל לחשיבה פחות סטריאוטיפית על הזיקנה.

עלינו, הצעירים, מוטלת החובה להתעורר ולבקש סליחה על שאנו לא מתייחסים מספיק למשאב האדיר של קהילת האנשים הזקנים במדינה. עלינו לקום ולומר סליחה על הדעות הקדומות שאנו מחזיקים בהן, על חוסר הסבלנות שאנו מגלים כלפיהם, ועל כך שדרכנו, לא פעם, מבטלת את הדרך הארוכה של אלה שעשו אותה לפנינו. הגברת המודעות לתהליך הסליחה ביחס לריחוק בין הדורות, תסלול את הדרך לבני הדור הצעיר ללמוד על הזיקנה ואף להתקרב ולהתחבר אליה.

במסגרת עבודתי, יחד עם הצוות של מכון הרצג, אנו מנסים לנפץ את תדמית הזקן כחסר יכולת, תלותי ונזקק. זו עבודה קשה, כיוון שסטריאוטיפים שליליים כלפיי זיקנה (גילנות) עדיין רווחים בציבור הרחב. אנו מנסים להראות, כי הזקן יכול להישאר חיוני, חכם ומלא הנעה ומשמעות בחיים, גם אל מול הטראומות הרבות (מחלות, מוות של קרובים, היחלשות פיזית וקוגניטיבית ועוד) שמאפיינות את תהליכי ההזדקנות והזיקנה. הציבור כולו הוא השותף שלנו במשימה הגדולה שלקחנו על עצמנו למען החברה הישראלית. אני שמח לומר שלתחושתי ניצנים של שינוי מתחילים להתהוות ואט אט מתגבשת בציבור הרחב ההכרה שזיקנה אינה מחלה, ושלאדם הזקן עוד נותר כוח חיים בלתי מבוטל.

 

מזוית אישית: מות סבי כראי לקשר בינדורי, לחרטה ולהדדיות בזיקנה

לפני כחודשיים מת סבי, יונתן עיבל, בגיל 92. הקשר בינינו ממחיש עבורי את נושא הקשר הבינדורי, החרטה וההדדיות שבזיקנה, ואף נראה לי שסיפור חייו דומה לסיפור חייהם של בני דורו. דרך סיפורו, אף ניתן לראות כיצד השתנה עם השנים האופן בו זיקנה נחווית. יונתן נולד ב-1923 בגרמניה, לאב שהיה ד"ר למשפטים ופעיל ציוני. בקיץ 1933, לאחר עליית היטלר לשלטון, עלתה משפחתו לישראל. בגיל 19 הוא התגייס לצבא הבריטי, ולאחר מכן המשיך לקריירה בצה"ל. הוא התחתן והקים משפחה, ולאחר פרישתו מהצבא המשיך לקריירה אזרחית מוצלחת בטכניון בחיפה. סבי היה אדם חרוץ ודקדקן מאוד, אך גם איש משפחה למופת שליווה ותמך מאוד בילדיו ונכדיו. סבי גם היה נוכח מאוד בחיי מאז שאני זוכר את עצמי. מכיוון שדירתו הייתה קרובה יחסית לביתי, הייתי מרבה לבקרו, וכמה מחוויות הילדות החיוביות ביותר שזכורות לי קשורות בו. למשל, הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל, בגיל 8, הייתה נסיעה משותפת עם סבי ובת זוגו לאוסטריה. הנסיעה והטבע היפהפה של אזור טירול באוסטריה זכורים לי לטובה עד היום. הוא היה גם איש תרבות אמיתי, שאהב מאוד מוסיקה, נסיעות לחו"ל ואקטואליה, ואני אימצתי לעצמי חלק מהעדפותיו, כמו האהבה למוסיקה של בטהובן ולעיתונות טובה. סבי גם היה פעיל מאוד והרבה לעזור להוריי בגידול הילדים. את ההבדל בין הסבאות של היום לבין הסבאות של לפני כ-80 שנה ניתן לראות דרך סיפור שסיפר לי סבי על סבו שלו. סבי סיפר לי שסבו (מצד אביו) עבר להתגורר בביתו כשהיה בערך בן 70. הסבא היה במצב בריאותי רופף, והזכרון המוחשי היחידי שהיה לסבי מסבו שלו הוא שסבו נהג להעביר את יומו בישיבה ממושכת על כיסא הנדנדה שלו, ער וישן לסירוגין. כאשר סבי סיפר לי את הסיפור הזה, הוא בעצמו היה כבר בן למעלה מ-80, אבל במצב תפקודי מצוין. הוא היה מודע לפער התפקודי העצום בינו לבין סבו כשהיה בגילו, ואני זוכר שהוא הדגיש זאת בפניי. זיכרון יחיד זה מייצג את מגמת השינוי שחלה בתפישה ובמהות של גיל הזיקנה, בין הדור של תחילת המאה ה-20 לבין הדור שלנו.

מבחינה אישית, אני יכול להעיד שהקשר עם סבי היה קשר חזק ומשמעותי מאוד עבורי. סבי סייע לי מאוד להתגבר על קשיים ומכשולים רבים בחיי. אני, מצידי, השתדלתי לבקר אותו פעמים רבות, לשמור איתו על קשר יומיומי ולעזור לו בדברים בהם התקשה. חשוב היה לי לעזור לו ולדאוג לו, כדי שלא אתחרט בעתיד על כך שלא עשיתי מספיק.   לקראת סוף שנות ה-80 שלו, הייתה לסבי ירידה תפקודית. בגיל 88 בערך הוא הפסיק לנהוג, התקשה ללכת, ונשאר רוב הזמן בביתו. בגיל 91, לאחר שמצבו הגופני המשיך להתדרדר, הוא עבר לבית הוריי. בשלב זה הוא כבר נדרש לטיפול אינטנסיבי, והוריי טיפלו בו במסירות, בסיוע מטפל זר.

נושא שהעסיק אותי ללא הרף בתקופה שבה מצבו של סבי התחיל להתדרדר היה: איך נוכל להחזיר "טובה" לסבנו וסבתנו בזקנתם? ואם לא נוכל לעזור להם כפי שעזרו לנו, האם נצטער על כך? באופן טבעי, זקנים נדרשים לעזרה הגדולה ביותר כאשר מצבם מתחיל להתדרדר. במקרים רבים, תהליך ההתדרדרות מלווה בירידה קוגניטיבית ופיזית חדה, ובמצב שכזה אישיות האדם הזקן משתנה והוא הופך להיות צל של האדם שהיה בעבר. זהו מצב קשה ומאתגר מאוד עבור המשפחה, שצריכה להתמודד גם עם נטל הטיפול הפיזי באדם סיעודי, וגם עם הנטל הנפשי והעצב הרב שמצב כזה מביא עימו. יש הבוחרים לטפל באדם הזקן בבית ויש שבוחרים להעבירו לטיפול במסגרת טיפולית חיצונית וראויה. אין כאן אמת מוחלטת, נכון ולא נכון והבחירה נובעת ממכלול שיקולים רחב לכל משפחה ומשפחה. כאשר מצבו של סבי התדרדר, משפחתי, ובמיוחד הוריי, נאלצו להתמודד עם קשיים רבים וההתמודדות לא הייתה קלה. אני שמח לומר שסבי מת לבסוף בבית, מוקף באנשים שאהב. ההחלטה לטפל בסבי בבית היתה העדפה משותפת לסבי ולמשפחתי. הוריי העדיפו לטפל בו בבית, מתוך תחושת המחויבות כלפיו. אני מרגיש שבכך עשינו לו חסד אחרון, וזכינו, לפחות במידה מסוימת, להשיב לו טובה ומנענו מעצמנו את החרטה שהיינו ודאי חשים, אם לא היינו עושים זאת.

 

מזוית מקצועית: סליחה שלא נעשה די

אני רוצה לסיים את המאמר דווקא בהתייחסות כללית יותר לתחום של הטיפול הפליאטיבי בסוף החיים בישראל. הטיפול הפליאטיבי נועד להקל על סבלם וכאבם של חולים במחלות קשות, והוא מתרכז בהקלה על סבלו הפסיכולוגי והפיזי של המטופל. ככל שעולה תוחלת החיים, כך עולה מספרם של החולים במחלות כרוניות וחשוכות מרפא הזקוקים לטיפול שכזה. בישראל, היקף הטיפולים הפליאטיבים עדיין קטן יחסית, למרות שהוכח כי יש לו יתרונות רבים, הן עבור החולה והן עבור מערכת הבריאות. ברוח הגיליון, וכחלק מהמחויבות שלנו לזקנים של היום ולזקנים שאנו נהיה מחר, אנו נדרשים להגביר את היקף השירותים הפליאטיבים בישראל, ולהתנצל בפני החולים הסופניים בישראל על כך שהדבר לא נעשה עד עכשיו.