בתאריך 19.3.18 נערך במכון הרצג ערב לכבוד השקת הספרים: "אל אמי" (מחברת: ניצה אייל),  ו"על שפע היש הנמלט: שירה בזיקנה, זיקנה בשירה" (עורכים: מירי ורון ואמיר כהן-שלו).

 

book elimi                                                                     book al hashefa

 

פתחה את הערב גב' ניצה אייל בהרצאתה:" אל אמי": סוף דבר וראשית דבר. אחריה הרצתה ד"ר מירי ורון בנושא: געגועים לאם בספרה של ניצה אייל "אל אמי", בספרו של אלבר כהן "הספר אשר לאמי" ובשירים מאוחרים ב"על שפע היש הנמלט". חתם את הערב פרופ' אמיר כהן-שלו בהרצאתו: "בלעדייך איני": אהבת זיקנה בשירה ובקולנוע. הנחה את הערב: פרופ' דב שמוטקין, ראש מכון הרצג. להלן סיכומים קצרים של ההרצאות בכנס:

"אל אמי": סוף דבר וראשית דבר. מרצה: גב' ניצה אייל

מהותו של הספר היא בנוכחות הנעדרת: אמהּ של ניצה. הקשר שבין הורים לילדים הוא מפגש בין שלבים שונים במעגל המשפחה ובין סגנונות אישיות שונים. זהו גם מפגש בין תפיסות זמן שונות: לאדם המבוגר, הקרוב יותר למוות, יש תחושה של הווה מורחב, כלומר דגש על הכאן ועכשיו, לעומת האדם הצעיר שמחשבותיו נוגעות יותר לעתיד. הקשר עם ההורה הזקן הוא קשר משתנה, לא סטטי, כאשר ברוב המקרים הקשר הפרקטי (להביא, לדאוג, לטפל) הוא דווקא קל יותר מאשר הקשר הרגשי/גופני (מגע, צרכים רגשיים).

גם לאחר הפרידה מההורים הם לא מפסיקים להיות נוכחים בחייהם של הילדים, שממשיכים לחשוב ולדבר עליהם. הילדים זוכרים כמובן את תחושות הקרבה והשייכות להוריהם, ובאופן טבעי מתגעגעים אליהם – מה שמגדיל את תחושת משמעות החיים והדימוי העצמי. גם עבור האדם הזקן יש חשיבות גדולה לגעגועים. סקירת החיים שמתרחשת בזיקנה משמשת ככלי לחיזוק הדימוי העצמי ותחושת הערך.  לסיום הקריאה ניצה קטע מספרהּ:

"...הלפני ראשית-דבר מתחיל בחודשים הראשונים של שנת 1941, בעיצומה של המלחמה הגדולה באירופה. (...)עדיין אין מדינה, עדיין אין צבא, אבל יש אנשים. יש זוג: איש ואישה. לא מדויק: יש גם ילד בן שש: איש, אישה וילד. בנוה צדק. משפחה. העולם סוער ובמשפחה סערה. יהיה עוד ילד, אולי ילדה, אומרת האישה. לא יהיה, אומר האיש, ובדרכו הסוערת והרומנטית צועק, על גופתי, מי מביא ילדים לעולם שכזה, איך אפשר להבטיח את שלומם (...). קובעים תור ונוסעים כדי לשחרר את הילד, אולי ילדה, מהעולם הזה. מגיעים למרפאה, ושם בדלת היא מפנה גב, נחושה כפי שלא הייתה מימיה, חוזרת בה. החתלתול הפך ללביאה. לא עזרו תחנונים, והפצרות ושכנועים ואיומים. את הילדה הזאת אני שומרת, כך אמרה. ילדה ולא ילד, אני שומרת, ולא 'אני רוצה' או 'צריכה'. 'שומרת'.

ושמרה."

געגועים לאם בספרה של ניצה אייל "אל אמי", בספרו של אלבר כהן "הספר אשר לאמי" ובשירים מאוחרים ב"על שפע היש הנמלט". מרצה: ד"ר מירי ורון

ד"ר ורון פתחה את ההרצאה בשיר של המשורר יצחק לאור, בו הדובר, שאסף פרחים לאמו בתור ילד, ממשיך להניח פרחים על קברה גם 35 שנה אחרי מותה. הוא עדיין מתאבל עליה, בגעגוע שנמשך עד להווה.

הכתיבה של ניצה אייל ואלבר כהן היא לבוש פרוזה לשירת קינה מסורתית. התבנית הספרותית של הקינה כוללת שלושה שלבים בסיסיים: 1) פליאה מול המוות, 2) הילול הנפטר ו-3) תיאור הגעגוע של אלו שנותרו בחיים. הקינה מאופיינת בחזרתיות רבה, שמאפשרת למתאבל להתעלם מהלינאריות הסופית של המוות. בניגוד למבנה הלינארי הרגיל של התחלה-אמצע-סוף, החזרתיות מאפשרת לזמן להימשך, וכך נמנעת (גם אם באופן מדומה) התהום של המוות. הקינות כוללות גם עודף פרטים, מה שמאפשר להתמקד בהם ולא במוות.

אלבר כהן היה בן יחיד שקיבל הרבה מאוד תשומת לב מאמו. אלא שהוא מצידו רצה להשאיר אותה בצד, אולי אפילו התבייש בה מעט. הוא כנראה מתחרט על כך, והחליט לכתוב ספר שבו הוא מקונן עליה בצורה דרמטית. לעומתו, האבל של ניצה אייל מאופק יותר. תמצית ספרה הוא האהבה והקרבה שבין האם לבת.

 

"בלעדייך איני": אהבת זיקנה בשירה ובקולנוע. מרצה: פרופ' אמיר כהן-שלו

פרופ' כהן-שלו פתח את ההרצאה בפואמה של ויליאם וורדסוורת' שלכאורה אינה קשורה לזיקנה, כי היא מזכירה את שיא הזוהר (splendor) של החיים – תקופה שמתקשרת לנעורים, ולא לזיקנה. אך יש בשיר גם קריאה לא להתאבל על מה שנגמר, אלא למצוא כוח במה שעוד קיים.

הסרט Make Room for Tomorrow  (1937) של הבמאי לאו מק'ריי היה כישלון טוטאלי בקופות, אבל מק'ריי העריך אותו דווקא יותר מאשר הסרט הבא שלו (The Awful Truth), שהיה קומדיה שזכתה באוסקר. הסרט מדבר על זוג זקנים שמאבדים את ביתם ונאלצים להיפרד ולעבור לגור עם ילדיהם. בסצינה האחרונה של הסרט הזוג נפגש שוב לתקופה קצרה ומשחזר את התקופה שבה נפגשו.

הסרט אהבה (Amour) של מיכאל הנקה (2012) מתאר זוג מבוגר בפאריס, שחי בזוגיות מאושרת, עד שלפתע שבץ מוחי שעוברת האישה משאיר אותה משותקת, ומצבה מתדרדר עד שבעלה מחליט לגאול אותה מייסוריה. הדיונים שעסקו בסרט היו קשורים בעיקר להיבטים האתיים של המתת חסד, ופחות למערכת היחסים האינטימית והאוהבת שבין בני הזוג, וחבל שכך.

הסרט עוד שנה (Another Year) של מייק לי (2010) מראה את ההיבטים היומיומיים, הפשוטים של זוג בריטים מזדקן, כולל יחסי ההורים-ילדים.  

הסרט Venus  (2006) הוא האחרון בסדרה של שלושה סרטים שיצרו רוג'ר מיטשל וחניף קוריישי על אהבה מאוחרת. הסרט עוסק בגבר זקן (פטר אוט'ול) שמתאהב באישה צעירה, תוך כדי שמצבו הרפואי הולך ומתדרדר. כוחו של הסרט הוא בכך שאינו סנסציוני, אלא מתייחס בעדינות לדינמיקה המשפחתית.

לסיום, פרופ' כהן-שלו הקריא שירים מספר השירה "אחרונים" (2013) של טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה (2008).   

         

   

Niza    
גב' ניצה אייל

 

       

MIRI

ד"ר מירי ורון
     

 

Amirפרופ' אמיר כהן-שלו