ביום 7.10.18 נערך באוניברסיטת תל-אביב מפגש לציון הרחבת הסגלים של מכון הרצג לחקר ההזדקנות והזיקנה. כותרת המפגש היתה: פרדוקסים של זיקנה: קמילה לעומת צמיחה. המפגש נועד להבליט את הצטרפותם של חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב אל סגלי מכון הרצג, בשלושה מעגלים: חברי סגל המכון, הוועדה המדעית, ופורום עמיתי המכון (רשימה מעודכנת של כל סגלי הרצג הוכנה בקובץ נפרד). כך נכללים עתה במכון, בצורות שונות של שייכות ופעילות, כ-50 אנשים, הכוללים אנשי סגל מצטיינים ורבי יוקרה, המביעים עניין בחקר הזיקנה והשלכותיה מנקודות מבט של דיסציפלינות מאוד שונות.

החלק הראשון של המפגש כלל הרצאת פתיחה מאת פרופ' דפנה הקר (הפקולטה למשפטים ולימודי נשים ומגדר) בנושא: האם יש מקום לדיני זיקנה? פרופ' הקר ציינה כי תחום המשפט בזיקנה הוא חדש יחסית בישראל והעיסוק האקדמי בו הוא עדיין ראשוני. היא תיארה כיצד הזקנים חשופים לפגיעוּת ולתלות חברתית וכלכלית, ועל כן יש לדעתה הצדקה לדיני זיקנה נפרדים. דינים אלה צריכים להתייחס למערכת המשפחתית מתוך עקרונות של הוגנות וצדק, בדומה לדיני המשפחה הנפרדים שקיימים במערכת המשפט.

בהמשך התקיים פאנל בהשתתפות פרופ' בקה סולומון (ביולוגיה מולקולרית וביוטכנולוגיה, מדעי החיים) ופרופ' דני מיכאלסון (נוירוביולוגיה, מדעי החיים) בנושא: גישות מולקולריות לחקר מחלת האלצהיימר ולפיתוח גישות טיפוליות במחלה. פרופ' בקה סולומון ציינה את הפער בין ההשפעות הגדולות של מחלת אלצהיימר על מערכות הבריאות לבין העדרן של דרכי טיפול יעילות. דרך אפשרית אחת היא טיפול באמצעות נוגדנים שמנקים את הצטברות התאים של עמילואיד בטא (Amyloid beta) האופיינית למחלה. אלא שהניסויים שנעשו בעקבות שיטה זו נכשלו, והיום ההבנה היא שהמחלה פורצת בגלל מגוון גורמים. פרופ' סולומון עוסקת כעת בפיתוח שיטות טיפול על בסיס הציטוקין  TNFα ותאי גזע, שנמצאו יעילות על עכברים. בהמשך הפאנל, פרופ' מיכאלסון הציג את גישתו שלו לנושא. הוא ציין כי לנוכח ההבנה שאלצהיימר היא מחלה רב גורמית, יהיה קשה לטפל בה באמצעות תרופה אחת, ממש כמו שלא מטפלים בשני סוגים של סרטן בתרופה זהה. פרופ' מיכאלסון בחר להתמקד בקבוצת החלבונים ApoE4, שקיימת אצל כ-60% מהחולים, וקשורה  להתפרצות מוקדמת וקשה יותר של אלצהיימר. האתגר הוא כמובן לפתח תרופה שתהיה יעילה גם בטיפול בבני אדם, ולא רק במודלים של חיות.

החלק השני של האירוע כלל פאנל בהשתתפות פרופ' זהבה סולומון (ביה"ס לעבודה סוציאלית) ופרופ' שרון טוקר (הפקולטה לניהול) בנושא: הזדקנות וזיקנה בראי המחקר הפסיכולוגי-חברתי: בין קמילה לצמיחה. פרופ' זהבה סולומון תיארה את מחקריה על פדויי השבי ממלחמת יום כיפור. האם הטראומה הקשה, שהחלה לפני 45 שנים, מאיצה את תהליכי ההזדקנות של מי שהיו שבויים? במחקרי האורך של פרופ' סולומון נמצא כי  האינדיקטורים להזדקנות מואצת (למשל, תפקוד נמוך יותר ושיעור תמותה גבוה יותר) היו גבוהים משמעותית בקרב פדויי השבי לעומת חיילים שלא נשבו. הטראומה של השבי משפיעה על תחומים רבים (רפואי, נפשי, משפחתי) והיא רלוואנטית עתה מאוד להזדקנותם של פדויי השבי. מצד אחר, יש עדויות גם לסימנים חיוביים של "צמיחה פוסט-טראומטית", אך אלה דורשים עדיין בירור מחקרי מסודר יותר. את הפאנל הזה המשיכה פרופ' שרון טוקר בהרצאתה על "דור הסנדוויץ'" של אלו שמטפלים גם בהוריהם הקשישים וגם בילדיהם הצעירים. מספרם הולך ועולה ככל שמזדקנת האוכלוסייה, והמצוקה שהם חווים אינה זוכה להכרה ראויה. פרופ' טוקר חוקרת את הנושא תוך שימוש במעקב אורך על כ-20 אלף עובדים. נמצא כי אכן דור הסנדוויץ' חשוף ליותר תסמיני דיכאון לעומת קבוצת הביקורת (אלה שטיפלו רק בילד, או רק בהורה, או לא טיפלו כלל). ייתכן שחלק מדור הסנדויץ' ייכנסו למצוקה מתמשכת שעלולה להאיץ גם את זיקנתם שלהם. לצד זה המחקר מראה כי יחס נאות, כמו הקלות והתחשבות של המעסיק, עשויים לסייע לקבוצה זו בהקלת סימני המצוקה. אמנם מדובר באנשים שכבר מזדקנים, אך בהחלט יש בהם עדיין כוחות ויכולות גדולים, אם רק חובות הטיפול המוטלות עליהם יאפשרו לבטא זאת.

הרצאת הסיום ניתנה ע"י פרופ' משה צוקרמן (המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן) בנושא: הזדקנות וזיקנה באמנות – היבטים סוציולוגיים ותרבותיים. פרופ' צוקרמן ציין כי הנושא של ייצוגי זיקנה באמנות אדיר בהיקפו. ניתן להדגים זאת בייצוגי האלים: בתרבות הפגאנית האלים הם צעירים, ואילו באמנות הפלסטית הנוצרית האלים מופיעים כזקנים חכמים ועטורי ניסיון. בעוברו לדוגמאות מתולדות המוסיקה, הדגיש פרופ' צוקרמן כי הקורלציה בין הבשלה יצירתית לבין הגיל הביולוגי אצל מלחינים מוטלת בספק. יש כאלו שכבר בגיל העשרה אמרו את רוב מה שהיה להם לומר (למשל, מנדלסון), אך יש כאלו שהמשיכו להתפתח מבחינה יצירתית עם השנים (למשל, ברהמס), ואף הצליחו לעבור שלבי בגרות משתנים למרות חייהם הקצרים (למשל, מוצרט ושוברט). האמנות היום מושפעת ביותר מהתפיסה המערבית, לפיה יש לחתור כלפי העתיד. מכאן התפיסה שאין להמשיך באותן צורות אמנותיות לאורך זמן, ואמנים שעושים זאת מעידים על הזדקנותם. האם האתוס המודרני הזה משפיע גם על היחס שלנו לזקנים, שנתפסים כאילו הם כבר לא מסוגלים לעמוד בקצב הדרישה ליצור צורות חדשות?

הנחה את הכנס פרופ' דב שמוטקין, ראש מכון הרצג לחקר הזיקנה. הוא ציין שההרצאות במפגש זה נתנו ביטוי, אמנם על קצה המזלג, לנושאים חשובים בחקר ההזדקנות והזיקנה, ושיקפו את הרב-תחומיות שמאפיינת את פעילות מכון הרצג. הוא הודה לכל החברים והחברות שהגיעו למפגש כמו גם לאלה שלא יכלו להגיע. המפגש פותח שנה אקדמית חדשה שבה יוכלו סגלי המכון לפעול ולתרום.